בסדרה זו אני מתבוננת מחדש בנעלי הבלט שליוו אותי לאורך שנים רבות. הנעליים, שחוקות ומעוצבות לפי צורת כף הרגל שלי.
על שולחן עץ ישן, שסימני הזמן טבועים בו עמוקות, פרשתי את אוסף הנעלים שלי כעדות לפעולה גופנית שהסתיימה. הסידור שלהן יצר מחווה טקסית, וככל שהתבוננתי בהן, הבנתי שאני נוכחת ב "טקס השכבה" לנעליים, ולתקופה של חיים שהגוף והתנועה היו המרכז.
הנעליים אינן רק אובייקטים; הן נושאות בתוכן את זיכרון הגוף, הזיעה, הדם, השלפוחיות. הן מספרות על מאמץ, משמעת, חזרות אינסופיות, אכזבות, התרגשויות ורגעים שנצרבו עמוק בתוכי. כעת הן נותרו כעדות פיזית למה שהיה.
הצעיף הוורוד המכסה אותן, הינו חפץ אישי שקיבלתי מאימי בתקופה שלמדתי ביבשת אחרת, רחוק מהבית. במשך השנים נשמר הצעיף לצד הנעליים. הוא מכסה, אך גם שומר.
העבודה אינה קבורה של העבר, אלא רגע של פרידה ושחרור מתקופה שהייתה. הרקדנית שבי אינה נעלמת; היא ממשיכה להתקיים בדרך אחרת.
דרך המצלמה, הגוף שנע בעבר על הבמה חוזר ונבחן מחדש, כזיכרון, כחומר וכמקור ליצירה.
הרקדנית שבי אינה נעלמת. היא משנה צורה.
הבית ברחוב דוד המלך